החלטה בתיק בש"פ 4880/11

1.       מונח לפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 27.6.2011 במ"ת   39113-06-11 (כב' סגן הנשיא י' כהן), במסגרתו הוחלט להורות על מעצרם של העוררים עד תום ההליכים המשפטיים נגדם בת"פ 39078-06-11 בבית המשפט המחוזי בנצרת.

2.         ביום 26.6.2011 הוגש נגד העוררים כתב אישום, המייחס להם חבלה בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 333 ו-335(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "החוק"), חטיפה לשם חבלה חמורה לפי סעיף 374 לחוק (עוררים 2 ו-3 בלבד) וסיוע לשם חבלה חמורה (עורר 1 בלבד).

מעובדות כתב האישום מצטיירת התמונה העובדתית הבאה: ביום 10.6.2011 בשעה 20:44 לערך, נסע המתלונן יחד עם שניים נוספים בכפר עילוט במכונית מסוג טויוטה (להלן: "רכב הטויוטה"). משהגיע רכב הטויוטה לשכונת עותאדללה שבכפר, הושמעה ממנו מוזיקה רועשת. לאחר מכן נסע הרכב לכיוון נצרת. בשלב זה, החל רכב מסוג ג'יפ BMW השייך למשפחת העוררים (להלן: "הג'יפ") לדלוק אחר רכב הטויוטה. בהגיעו לשכונת אלכרום בנצרת, עצר רכב הטויוטה, והמתלונן ירד ממנו והחל להימלט רגלית מהמקום. אף הג'יפ נעצר, כשבשלב זה הצטרפו אליו כלי רכב נוספים. עוררים 2-3 יחד עם אנשים נוספים ירדו מכלי הרכב, רדפו אחר המתלונן, תקפו אותו באלות ובידיהם והכניסוהו בכוח לאחד מכלי הרכב (להלן: "רכב החטיפה"). משחטפו את המתלונן, נסעו עוררים 2-3 ברכב החטיפה יחד עם אנשים אחרים, כשיעדם הינו המתחם בו מצוי ביתו של עורר 1 בכפר עילוט. על פי המתואר, במהלך הנסיעה התקשר אחד מיושבי הרכב לאדם שזהותו אינה ידועה למשיבה, ואמר לו: "חטפנו אחד ממשפחת אבו ראס, תיזהרו". משהגיע רכב החטיפה למתחם ביתו של עורר 1, אמר לו אחד מיושבי רכב החטיפה "דוד אחמד, הבאתי לך אחד ממשפחת אבו ראס". יצוין כי עורר 2 הוא אחיינו של עורר 1. בשלב זה משך אחד מנוסעי הרכב את המתלונן מחוצה לו, ועוררים 2-3 יחד עם אחרים, החלו להכות את המתלונן באלות בכל חלקי גופו, בזמן שעורר 1 נוכח במקום ומחזק את ידם. בעקבות האירועים נגרמו למתלונן שבר בעצם האף, שפשופים בקרקפת ובפנים, שפשופים בגב ובחזה, שפשוף במותן הימני והמטומה סביב עין שמאל.

3.       ביום 27.6.2011 קיבל בית המשפט המחוזי את בקשת המדינה להורות על מעצרם של העוררים עד תום ההליכים. ביחס לעורר 1 קבע בית המשפט כי על אף שלא ביצע את החטיפה בפועל, עולה מהראיות, ובמיוחד מהאמירה "דוד אחמד", כי עורר 1 היה מעורב בתכנון החטיפה וידע עליה. הודגשו הסתירות העולות מטענת האליבי של עורר 1, המתבססות על איכוני טלפונים סלולאריים וצילומי מצלמות אבטחה. באשר לעורר 2 נקבע כי מעדויותיו של המתלונן עולה באופן עקבי כי הלה היכה אותו וכן הוריד אותו מרכב החטיפה. לגבי עורר 3 ציין בית המשפט המחוזי כי המתלונן זיהה אותו לאחר שתמונת עורר 3 הוצגה לפניו, וכי על פי הודעת המתלונן אף הוא היה שותף בתקיפתו. אף בטענות האליבי של עוררים 2-3 נמצאו סתירות לדעת בית משפט קמא. נפסק כי קיימות עילות המעצר הסטטוטוריות הקבועות בחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ"ו-1996 וכי לא ניתן לאיין את מסוכנותם של העוררים על ידי כל חלופת מעצר. מכאן הערר שלפני.

4.         לטענת עורר 1, עובדות כתב האישום כשלעצמן אינן מייחסות לו כל מעשה פלילי. נטען כי המתלונן לא הצביע על עורר 1 כמי שפגע בו, וכי אין להסיק מהאמירה "דוד אחמד", כאילו הכוונה דווקא לעורר 1, שכן אין מדובר דווקא ב"דוד" כמשמעותו המשפחתית, אלא בכינוי של כבוד. הוסף כי המתלונן אף לא זיהה את ביתו של עורר 1, אלא את מתחם המשפחה, המהווה שטח רחב. צוין כי האליבי של עורר 1 מוחשי, וכי עורר 1 שהה בביתו של שוטר במשטרת ישראל, אשר מעיד כי היו יחדיו בבית בזמן האירוע.

            אף עורר 2 מסתייג מקביעות בית משפט קמא. דגש הושם על מהימנותו של המתלונן והעובדה שהיה שתוי כשנתן את הודעתו. נטען כי שגה בית המשפט משנמנע לשלוח את עורר 2 לקצין המבחן לצורך הכנת תסקיר מעצר.

            עורר 3 סבור גם הוא כי לא היה מקום לעצרו עד תום ההליכים. נטען כי המתלונן הזכיר את שמו של עורר 3 רק בעדותו האחרונה. שמו של עורר 3 הוסף רק לאחר שהוגשה הצהרת התובע. הודגש כי בין המתלונן לעורר 3 לא נעשה כל עימות, אלא הציגו לפני הראשון צילום של האחרון, ורק אז ציין המתלונן שעורר 3 היה מעורב בתקיפתו.

            לטענת המדינה יש לדחות את הערר. באשר למשיב 1 נטען כי שילוב האמירה "הבאתי לך" יחד עם ההגעה לביתו של עורר 1, קושרת את האחרון לאירוע. כן צוין כי המתלונן זיהה את תמונתו של עורר 1 ונקב בשמו בהודעותיו. לגישת המדינה, הסתירות הרבות באליבי של עורר 1 מחזקות את הראיות ואת ההנחה שהלה אכן היה מעורב באירוע. ביחס לעורר 2 נטען כי המתלונן מכיר אותו ומזהה אותו כמי ששותף בתקיפתו. אף טענות האליבי של עורר 2 אינן יציבות ונסתרות על ידי פואד גרייס אשר מכחיש את טענת האליבי של עורר 2 לפיה שהו יחדיו בעת האירוע. בנוגע לעורר 3, נטען כי המתלונן אכן נקב בשמו הפרטי "סעיד", אך טעה בשם המשפחה, ומשהוצגה לו תמונתו של עורר 3, אמר שהוא האדם עליו דיבר בהודעותיו הקודמות. נטען כי קיימת הקלטה בה נראה עורר 3 באיזור החטיפה בשעות הרלוונטיות, וכי האליבי שנטען על ידו הופרך.

5.         כידוע, מצוות המחוקק היא כי לשם הארכת מעצרו של נאשם עד תום ההליכים יש להצביע על קיומן של ראיות לכאורה, עילת מעצר והיעדר חלופה ראויה. ראיה לכאורה היא ראיה גולמית, שטרם עברה את כור ההיתוך של ההליך הפלילי, אך טמון בה, בשלב המקדמי, סיכוי סביר להוביל להרשעת נאשם מעבר לכל ספק סביר בסיום המשפט. כאן, סיפור המעשה משותף לשלושת העוררים, אך המארג הראייתי לגבי כל אחד מהם בעל גוון אחר. אתייחס לכל עורר בנפרד.

ראיות לכאורה - עורר 1

          כפי שהדבר עולה גם ביחס ליתר העוררים, הראיות לכאורה ביחס לעורר 1 מתבססות על הודעות המתלונן. בחקירתו הראשונה מיום 11.6.2011, בהיותו בבית החולים העמק בעפולה, אומר המתלונן: "הכניסו אותי לתוך הרכב ולקחו אותי לכפר עילוט לבית אחמד אבו טאלב [עורר 1]... כשהביאו אותנו לביתו של אחמד אבו טאלב [עורר 1] הם (החוטפים שלי) אמרו לו "שהנה הבאנו לך אחד" (שורות 10 ו-16-17 לחקירה מיום 11.6.2011). עדות זו קושרת לכאורה את עורר 1 למקרה. העניין עולה מהצירוף של הבאת המתלונן לביתו, והאמרה "דוד אחמד, הבאתי לך אחד".

המתלונן מסר כי הוא מכיר את עורר 1, ובחקירתו מיום 14.6.2011 זיהה המתלונן את תמונתו ונקב בשמו. לאחר מכן עונה המתלונן לשאלות החוקר:

"ש: האם האדם הזה, הכוונה לאחמד אבו זוייד [עורר 1]  השתתף בחטיפה שלך?

ת: לא.

ש: האם ראית אותו בזמן שהובילו אותך לבית שלו כפי שאתה טוען?

ת: לא ראיתי אותו רק שמעתי קול של אחד שאני לא מזהה אותו אמר "דוד אחמד הבאתי לך אחד ממשפחת אבו ראס".

ש: איך אתה יודע כי זה הבית של אחמד זוייד?

ת: אני מכיר את האיזור.

ש: האם אתה מכיר את הבית של אחמד אבו זוייד?